<h1>חדושי הר"י מיגש — ב"ב</h1>
<h2>דף ה.</h2>
[ב"ב צ' ע"א] אלא אמר רב חסדא שמואל אשכח ודרש [יחזקאל מ"ה] השקל עשרים גרה עשרים שקלים חמשה ועשרים שקלים עשרה וחמשה שקל המנה יהיה לכם. נמצא שהמנה יש בו ששים שקלים וזה פרטן עשרים שקלים וחמשה ועשרים שקלים הרי ארבעים וחמשה וחמשה עשר שקל הרי ששים דהויאן להו מאתים וארבעים דינרין לפי שהשקל של תורה ארבעה דינרין יש בו והוא הנקרא סלע כדמתרגמינן [שמות כ"א] כסף שלשים שקלים כסף תלתין סלעין והינו דמתמהינן מנה מאתן וארבעין הוי כלומר היאך אמ' הכתוב בכי ששים שקלים הוא המנה והנה מאתין וארבעין דינרין הוי והמנה הידוע שלנו אינו אלא מאה דינרין בלבד.
<h2>דף ה:</h2>
[ב"ב צ' ע"ב] אלא ש"מ תלת. [ש"מ] מנה של קדש כפול היה. ועיקרו לא היה אלא מאתים שהוא כפלים במנה שלנו של חול והוסיפו עליו אחר כך ארבעים ומדהוסיפו עליו הני ארבעים ש"מ מוסיפין על המדות ומדלא הוסיפו אלא מ' בלבד שהוא שתות מלבר ולא היה התוספת חמשים שהוא מנין קרוב למ' שמע מינה אין מוסיפין על המדות יותר משתות. ושמע מינה שתות מלבר דאי מלגאו תלתין ותלתא הוא דאיבעי להו לאוסופי דפחות מאתן מלגאו הכי הוא דהוי. פי' כוז פפא. מדה של פפא.
[ב"ב צ' ע"א] אמ' שמואל אין מוסיפין על המדות יתר משתות ולא על המטבע יתר משתות מאי טעמא אילימא משום אפקועי תרעא פיר' שאם יוסיפו מדה הרבה נמצאת המדה שהיו מוכרין אותה בסלע מוכרין אותה עכשיו ביתר משום אותה התוספת. ופעמים שמוסיפין המוכרין בדמי המדה יתר מכדי אותה התוספת שיש בה. ויש לפרש משום אפקועי תרעא שאם יוסיפו במדה הרבה ימנעו בעלי בתים מלמכור מפני המדה שיש בה תוספת הרבה ואתו לאפקועי תרעא אי הכי שתות נמי לא לוסיף דילמא אתו לאפקועי תרעא אלא משום אונאה כי היכי דלא ליהוי ביטול מקח פיר' שאם יתן לו המוכר ללוקח במדה הקטנה ונמצא שכבר הוסיפו בה אם תהיה התוספת יתר על שתות יבטל המקח לפיכך אין מוסיפין יותר על שתות כדי שיחזור באונאה ויקח התוספת ולא יבטל המקח.
<h2>דף ז:</h2>
[ב"ב פ' ע"א] לאותן שתי חלות. שהן מוקצות לאכילת הדבורים הוא שאין תורת אוכל עליהן שהרי לאכילת הדבורים הן עומדות ואוכל בהמה אינו מקבל טומאה לפי שאינו קרוי אוכל כדתניא בסיפרא [פרשת שמיני פרק י"א] וכשאתה אומר אוכלי בהמה טהורין טמאת מקצת וטהרת מקצת אבל שאר הדבש שבכוורת אע"פ שלא נטלו עדיין הא חשיב עליהן דסתמו לנטלו הוא וכאילו נטלו דמי ותורת אוכל עליו.
<h2>דף כה.</h2>
[ב"ב ק"ב ע"ב] המקדיש שדהו בשנת היובל כו'. פירוש בשעת שהיובל נוהג היו שם נקעים עמוקים עשרה כו' פירוש אלא לוקח אותם בלי פדיון ומאי דקתני בשעה שיובל נוהג משום דהאי דינא דנותן בזרע חומר שעורים ליתא אלא בזמן שבית המקדש קיים אבל אם הקדיש בזמן שאין בית המקדש קיים שאינה שעת היובל ואף על פי שאינו רשאי דהא תנן [בכורות נ"ג ע"א] אין מקדישין ואין מעריכין ואין מחרימין בזמן הזה אפילו הכי אם הקדיש בפי' לבדק הבית שהיא קדושת דמים ויש לו פדיון כשהוא פודה אינו פודה אותו אלא בשווהו ומוסיף חומש בין הקדש שדה בין זולתה וכיון שאין בית המקדש קיים כדי שיהא שם בדק הבית מוליך הנאה לים המלח ואם הקדיש בפירוש למזבח בהמה תעקר לפי שהיא קדושת הגוף ואין לה פדיון מעות וכסות וכלים יוליכם או דמיהם לים המלח שאף ע"פ שקדושת מזבח קדושת הגוף הוא ואין לה פדיון מעות כסות וכלים כיון שאין ראוין למזבח כשהקדישן לדמיהן הקדישן הילכך יש להם פדיון ויוליך דמיהם לים המלח כדקתני בהדיא ואם הקדיש מן הערך או החרים בהמה תעקר מעות כו' ואף על גב דקיימא לן [ב"מ נ"ז ע"א] הקדש שוה מנה שחללו על ש"פ מחולל התם דיעבד כי קאמרינן אנן לכתחלה. והאי דאמרינן מוליך הנאה לים המלח הני מילי היכא דהקדיש בפירוש קדושת הגוף או לבד"ה אבל אם הקדיש סתם כיון שאין לנו עכשיו בית המקדש סתם הקדש בזה"ז לבתי כנסיות הוא או לעניים. ואקשינן ואמאי ליקדשו הני נקעים באנפי נפשייהו וליבעי פדיון ואוקימנא דבנקעים מלאים מים עסקינן דלא בני זריעה נינהו דומיא דסלעים אבל אי ליתנהו מלאים מים כיון דבני זריעה נינהו מקדשי באנפי נפשייהו ובעו פדיון.
<h2>דף מז:</h2>
(ב"ב קכ"ז ע"א) [הא דתניא בכור ולא טומטום בכור ולא ספק. [אמרינן ע]לה בגמרא בשלמא בן ולא טומטום כדר' אמי אלא בכור ולא ספק לאפוקי מאי. פיר' כלומר אילימא למעוטי ספק בכור הוא ספק פשוט פשיטא עד השתא לא שמעינן שהמוציא מחברו עליו הראיה כיון דכולהו אחין נינהו וקא טעין איהו דבכור הוא כי היכי דלישקול חלק בכורה יתיר על חולקהון מימר אמרי ליה זיל איתי ראיה דבכור את ושקול ומהדרינן] לאפוקי מדדרש רבא שתי נשים שילדו במחבואה. פי' שילדו במחבואה אחת שהוא מקום אפל ונתערבו הולדות והיה אחד מהם בנו של ראובן והשני בנו של שמעון וכל אחד משתי ולדות הללו בכור לאביו כשיבא אחד מהן לירש עם בניו של ראובן דוחים אותו אצל בניו של שמעון ובניו של שמעון דוחין אותו אצל בניו של ראובן וכיון שכן כותבין הרשאה זה לזה ואמרינן בסופה הדר אוקי רבא אמורא עליה ודרש דברים שאמרתי לכם טעות הוא בידי ברם כך אמרו משום רבי ינאי הוכרו כו' והאי דאמרינן לאפוקי מדדרש רבא לאו לאפוקי מדרשא בתרא אלא לאפוקי מדרשא קמא הוא כלומר סד"א כדרשא קמא דרבא דאמר כותבין הרשאה זה לזה [ולא פליג בין הוכרו ולבסוף נתערבו ובין לא הוכרו ולבסוף נתערבו] (לפי שכל אחד מהן בכור ודאי היה לאביו בשעת לידה ולא היה בכור ספק) קמ"ל [בכור ולא ספק] דדוקא הוכרו [ולבסוף נתערבו כתבי הרשאה זה לזה לפי שכל אחד מהן בכור ודאי הי' לאביו בשעת לידה ולא בכור ספק] (שהיו בכור ודאי לאביו) אבל לא הוכרו אין כותבין הרשאה זה לזה בחלק בכורה משום דכתיב בכור ולא ספק והני כיון שלא הוכרו בשעת לידה ה"ל כל חד מינייהו ספק אבל בחלק פשוט כותבין.
[ב"ב קכ"ז ע"א] שלחו בני אקרא דאגמא לשמואל היו מוחזקין בזה שהוא בכור ואמר אביו בשעת מיתה על אחר שהוא בכור מהו] שלח להו כותבין הרשאה לזה לזה. כדי שלא ידחו האחים לכל אחד מהם ואוקימנא דמספקא ליה לשמואל אי הלכה כר' יהודה דאמר האב נאמן לומר זה בני בכור ואף על גב דמוחזק לן באחר שהוא בכור או הלכה כרבנן [דאמרי דהיכא דמוחזק לן באחר שהוא בכור דברי האב אין משגיחין בהן ואין בהן ממש] וכיון דמספקא ליה קאמר כותבים הרשאה זה לזה וזה ראיה למה שפירשנו דהא דאמר לאפוקי מדדרש רבא לאו לאפוקי מדרשא בתרא אלא לאפוקי מדרשא קמא דרבא הוא דאמר אפילו לא הוכרו מעולם כותבים הרשאה זה לזה [אבל לעולם אם הוכרו ולבסוף נתערבו לעולם כותבין מדרשא בתרא דרבא] דהא הכא כהוכרו ולבסוף נתערבו דמי וקא שלח להו כותבים וטעמא דמלתא דכי אמרינן בכור ולא ספק היינו היכא דלא הוכר מעולם דה"ל ספק משעת לידה אבל היכא דהוכר בשעת לידה ולבסוף נתערב כיון דהוכר בשעת לידה בכור ודאי קרינן ליה ולא בכור ספק ולפי שנתערב אחר כך כותבים הרשאה זה לזה כדי שלא יוכלו האחים לדחות כל אחד מהם.
<h2>דף מח:</h2>
[ב"ב קע"ו ע"א] אמר רב פפא הלכתא מלוה על פה גובה מן היורשים כו'. פי' קסבר רב פפא דמלוה בשטר איכא שעבודא דאורייתא הילכך גובה בין מן היורשים בין מן הלקוחות ובמלוה על פה ליכא שעבודא דאורייתא דלית ליה קלא מיהו גובה מן היורשים כדי שלא תנעול דלת בפני לוין אבל מן הלקוחות אינו גובה דהא לית ליה קלא. אי נמי איכא למימר דכרבה סבירא ליה דאמר אחד מלוה בשטר ואחד מלוה על פה שעבודא לאו דאורייתא מיהו במלוה בשטר גובה בין מן היורשים בין מן הלקוחות כדי שלא תנעול דלת בפני לוין ומלוה על פה גובה מן היורשים כדי שלא תנעול דלת דהא לית להו פסידא ליורשים ואינו גובה מן הלקוחות דלית להו קלא וקמפסידי לקוחות דמי דיהבי.
<h2>דף נ:</h2>
[ב"ב ק"ב ע"ב] המקדיש שדהו בשנת היובל כו'. פירוש בשעת שהיובל נוהג היו שם נקעים עמוקים עשרה כו' פירוש אלא לוקח אותם בלי פדיון ומאי דקתני בשעה שיובל נוהג משום דהאי דינא דנותן בזרע חומר שעורים ליתא אלא בזמן שבית המקדש קיים אבל אם הקדיש בזמן שאין בית המקדש קיים שאינה שעת היובל ואף על פי שאינו רשאי דהא תנן [בכורות נ"ג ע"א] אין מקדישין ואין מעריכין ואין מחרימין בזמן הזה אפילו הכי אם הקדיש בפי' לבדק הבית שהיא קדושת דמים ויש לו פדיון כשהוא פודה אינו פודה אותו אלא בשווהו ומוסיף חומש בין הקדש שדה בין זולתה וכיון שאין בית המקדש קיים כדי שיהא שם בדק הבית מוליך הנאה לים המלח ואם הקדיש בפירוש למזבח בהמה תעקר לפי שהיא קדושת הגוף ואין לה פדיון מעות וכסות וכלים יוליכם או דמיהם לים המלח שאף ע"פ שקדושת מזבח קדושת הגוף הוא ואין לה פדיון מעות כסות וכלים כיון שאין ראוין למזבח כשהקדישן לדמיהן הקדישן הילכך יש להם פדיון ויוליך דמיהם לים המלח כדקתני בהדיא ואם הקדיש מן הערך או החרים בהמה תעקר מעות כו' ואף על גב דקיימא לן [ב"מ נ"ז ע"א] הקדש שוה מנה שחללו על ש"פ מחולל התם דיעבד כי קאמרינן אנן לכתחלה. והאי דאמרינן מוליך הנאה לים המלח הני מילי היכא דהקדיש בפירוש קדושת הגוף או לבד"ה אבל אם הקדיש סתם כיון שאין לנו עכשיו בית המקדש סתם הקדש בזה"ז לבתי כנסיות הוא או לעניים. ואקשינן ואמאי ליקדשו הני נקעים באנפי נפשייהו וליבעי פדיון ואוקימנא דבנקעים מלאים מים עסקינן דלא בני זריעה נינהו דומיא דסלעים אבל אי ליתנהו מלאים מים כיון דבני זריעה נינהו מקדשי באנפי נפשייהו ובעו פדיון.
<h2>דף נא:</h2>
[ב"ב קכ"ב ע"ב] ואסיקנה אלא אמר בר רב אשי הכי קתני אחד הבן ואחד הבת שוין בנכסי האב כבנכסי האם. כלומר דין הבן בירושת אמו כדינו בירושת אביו ואין ביניהם הפרש אלא שבנכסי אביו נוטל פי שנים ובנכסי אמו אינו נוטל פי שנים וכן דין הבת בנכסי האם כדינה בנכסי האב כלומר כשם שבנכסי האב אם יש בן אינה יורשת ואם אין בן יורשת כך בנכסי האם אם יש שם בן אינה יורשת ואם אין בן יורשת ואין בדבר הפרש אלא שבנכסי האב הבן נוטל פי שנים ובנכסי האם אינו נוטל פי שנים ובנכסי האב אם יש שם בן יש לה לבת מזונות ובנכסי האם אם יש שם בן אין לבת כלום ולא אפילו מזונות.
[ב"ב קי"ט ע"א] ביתדות אוהלים. פירש רבי' חננאל ז"ל כלומר במטלטלין שהי' לו לחפר הוא שנטלו חלק בכורה דהוה להו מוחזקין אבל בא"י לא נטלו משום דראוי הוא.
[ב"ב קכ"ה ע"ב] אמר רב פפא הילכתא אין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק ואין הבכור נוטל פי שנים במלוה בין שגבו קרקע בין שגבו מעות ובמלוה שעמו פליגי. ואית דגרסי פלגי. הא דאמר ר"פ הילכתא אין הבכור נוטל פי שנים במלוה. דש"מ דמלוה ראויה [היא] מסתברא לן דדוקא לענין בכור הוא דהוי ראוי משום דמתנה קרייה רחמנא מה מתנה עד דמטי לידיה אף חלק בכורה עד דאתא לידיה אבל לענין [ירושת] בעל וכתובת אשה מלוה מוחזקת היא ובעל ירית לה וכתובה גביא מינה תדע דגרסינן בפ' האשה שנפלו לה נכסים [כתובות פ"א ע"ב] תניא הרי שהיה נושה באחיו מנה ומת והניח שומרת יבם לא יאמר יבם הואיל ואני יורש החזקתי אלא מוציאין אותו מידו והדבר ידוע שמשום כתובה שיש לה על אחיו הוא שמוציאין אותו מידו מכלל דמלוה מוחזקת היא ומשתעבדא לב"ח ואליבא דר' מאיר דאמר מטלטלי משתעבדי לכתובה כדמוקים לה בכתובות אבל לרבנן לא וכיון דתקינו רבנן בתראי האי דינא לבעל חוב למגבא ממטלטלי מדרבי מאיר נשמע לרבנן בתראי לאו מי אמר רבי מאיר מטלטלי משתעבדי לכתובה וקאמר דמלוה משתעבדא נמי לכתובת אשה כשאר מטלטלי דאי סלקא דעתך מלוה ראויה היא ולא משתעבדא לכתובה לענין יבם אמאי מוציאין אותה מידו נהי דקסבר רבי מאיר מטלטלי משתעבדי לבעל חוב ולכתובה תיפוק לי' דמלוה ראויה היא ואין אשה גובה כתובתה מן הראוי אלא לאו שמע מינה מלוה מוחזקת היא ודינה כדין מטלטלין דגביא כתובה מינה ואם נפשך לומר דילמא שאני התם לענין יבמה דאכתי לא חיילא עלה גביית כתובה במיתת הבעל משום דשומרת יבם היא וכי אמרינן אין אשה גובה כתובתה מן הראוי היכא דהויא ראוי בעידנא דחיילא עלה כתובתה למגבי אבל יבמה כיון דבמיתת הבעל אכתי לא חיילא עלה כתובתה למגבי כמאן דאיתיה לבעל מחיים דמי והוה ליה דין האי מלוה כדין כל ממון שהניח הבעל ומשום הכי מוציאין אותה מידו דהא ממון בעלה הוא וילקח בו קרקע והוא אוכל פירות דכיון דילקח בו קרקע כי קא מיית יבם דחיילא עלה גביית כתובתה מוחזקת היא דהא לקחו בה קרקע הא תנן בהדיא בפרק הכותב לאשתו [שם פ"ד ע"ב] מי שמת והניח אלמנה ויורשים ובעל חוב והיה לו מלוה או פקדון ביד אחרים רבי טרפון אומר ינתנו לכושל שבהם רבי עקיבא אומר אין מרחמין בדין אלא ינתנו ליורשים וכו'. וטעמא דרבי עקיבא דאמר ינתנו ליורשים משום דמטלטלי לבעל חוב לא משתעבדי ורבי טרפון אומר ינתנו לכושל שבהן קסבר אע"ג דמטלטלי לבעל חוב לא משתעבדי כיון דאכתי לא מטי לידייהו דיורשין דהא בידא דאחרים הן ינתנו לכושל שבהן וממילא שמעת דהאידנא דתקינו רבנן למיגבא ממטלטלי איסתלקו להו יורשין מהכא ואי איכא בעל חוב וכתובת אשה ינתנו לכושל שבהן שהוא בעל חוב ואי ליכא אלא כתובת אשה בלחוד ינתנו לכתובת אשה דדייקינן טעמא דאיכא בעל חוב וכתובת אשה הוא דינתנו לב"ח ולא לכתובת אשה הא ליכא אלא כתובת אשה ינתנו לכתובת אשה. הא למדת בפי' דמלוה מוחזקת היא ומשתעבדת לכתובת אשה ומדלענין כתובת אשה מלוה מוחזקת היא לענין בעל נמי מוחזקת היא וירית לה בעל ולענין בכור בלחוד הוא דאמרינן דאינו נוטל בה פי שנים משום דמתנה קרייה רחמנא. ודיקא נמי מדקאמר רב פפא הילכתא אין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק ואין הבכור נוטל פי שנים במלוה אלמא גבי בכור בלחוד הוא דאמרינן דאינו נוטל במלוה [משום דחלק בכורה מתנה קרייה רחמנא ובעינן עד דאתיא לידיה] אבל לגבי [ירושת בעל וכתובת אשה] בראוי הוא דאינו נוטל כגון נכסי [אבא] דאבא ומאי דדמי ליה אבל נוטל במלוה. וגרסינן בפרק שור שנגח [ב"ק מ"ב ע"ב] מה איש נזקיו ליורשיו אף אשתו נזקיה ליורשיה ולא לבעל ואקשינן וסבר ר"ע ירושה של הבעל לאו דאורייתא והתניא וירש אותה מלמד שהבעל יורש את אשתו דברי רבי עקיבא ומהדרינן לא אמר רבי עקיבא אלא לענין כופר הואיל ואין משתלם אלא לאחר מיתה דהוה ליה ראוי ואין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק ודייקינן ובנזקין לא והתניא הכה את האשה ויצאו ילדיה נותן נזק וצער לאשה ודמי ולדות לבעל אין הבעל נותן ליורשיו אין האשה נותנת ליורשיה ואוקמה רבה בגרושה וכן אמר רב נחמן בגרושה. ודייקינן ולוקמה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה דאמר רבה גבו קרקע יש לו גבו מעות אין לו ורב נחמן אמר גבו מעות יש לו גבו קרקע אין לו ומהדרינן הני מילי לטעמייהו דבני מערבא דסבירא להו כרבנן פי' דאמרי בכור אינו נוטל פי שנים אלא במאי דמטא לידיה דאב מחיים אבל במאי דלא אתיא לידיה דאב אף על גב דזכת' ביה והוה ממוני' לא שקיל איהו פי שנים דכתיב לתת לו מה מתנה עד דאתיא לידיה אף חלק בכורה עד דאתי לידי' וסבירא להו דנוטל פי שנים במלוה משום דמלוה כמאן דגבי' דמיא ואתא לידיה מחיים ועלה הוא דפליג בין גבו קרקע לגבו מעות אבל בעלמא כר' כלומר אבל בעלמא לענין ירושת הבעל כר' סבירא לן דלית ליה ראוי אלא במאי דליכא ביה זכייה לאביו מחיים כלל כגון שמת אביו בחיי אבי אביו ואח"כ (הם) [מת] אבי אביו אי נמי כגון כופר דאינו משתלם אלא לאחר מיתה אבל מלוה דודאי ממוניה הוא מחיים ואף על גב דלא אתא לידיה מוחזקת היא ומשום הכי איצטריך רבה ורב נחמן לאוקמה לענין נזקין אין האשה נותנת ליורשיה בגרושה אבל בשאינה גרושה כיון דזכתה בה מחיים אף על גב דלא אתיא לידה מוחזקת הויא וירית לה הבעל. הא למדת דלענין בכור בלחוד הוא דאינו נוטל פי שנים במלוה דסבירא לן כרבנן אבל בעלמא מלוה מוחזקת היא וירית לה בעל וכי היכי דירית לה בעל כתובה נמי גביא מינה. ואי קשיא לך הא דאמרינן בפרק מי שמת [לקמן קמ"ד ע"ב] בענין האחין שעשו מקצתן שושבינות בחיי האב וחזרה שושבינות חזרה לאמצע [כו'] שמואל אמר הכא ביבם עסקינן דהוי ליה ראוי ואין היבם נוטל בראוי כבמוחזק דש"מ דהא שושבינות כענין מלוה הוא וקאמר דראוי הוא [וקסלקא דעתך למפשט מינה דאפילו בעלמא דלאו בכור הוא מלוה ראויה היא] ולא מוחזק. שתי תשובות יש לנו לדחות זו הקושיא חדא דשאני שושבינות ממלוה דאילו מלוה כי קא יהיב לה מעיקרא ודאי למפרע קיימא ואתיא לידי פרעון כדמטי זימנא אבל שושבינות מי איכא למימר בודאי דאתי לידי פרעון דילמא מית משלח מקמי דלנסוב האיך שנשתלחה לו אי נמי מיית האיך דנשתלחה לו מיקמי דלנסיב דלא אתי לידי פרעון כלל. ואף על גב דהא אוקימנא בששמח עמו שבעת ימי המשתה ואחר כך מת דהא קיימא ליה לפירעון מקמי דלימות אפילו הכי כיון דבעידנא דשדר לה לשושבינות לא ידעי' אי אתיא לידי פרעון אי לא אתיא אההיא עידנא שהיא כעין עונת ההלואה הוא דסמכינן וביה הוא דמשגחינן אבל מאי (דאתיליד) [דאתי לידיה] בתר הכין כיון דלאו עונת ההלואה היא ולאו פרעון איפרע ביה כמאן דליתיה דמי ולא סמכינן עליה ולא משגחינן ביה. ועוד דאי נמי אמרת דמכי שמח עמו ז' ימי המשתה קיימא לפרעון מקמי דלימות והויא ליה כמלוה אכתי ליכא למגמר מינה לירושה וכתובת אשה דמלוה ראויה היא דאית לן למימר שאני יבם דבכור קרייה רחמנא וכי היכי דלענין בכורה מלוה ראויה היא ולא מוחזקת הכי נמי לענין יבם [ראויה היא ולא ירית לה] אבל לעולם לענין ירושת הבעל וכתובת אשה איכא למימר דמוחזקת הויא וכדבררינן. הכי איסתבר לן בהאי ענינא כפום מאי דמתחזי מהני מתני' ושמעתתא אבל רבי' הרב זצ"ל הוה סבירא ליה בכולהו ענייני דמלוה ראויה היא בין לבכור בין לירושת הבעל וכתובת אשה. וגם רבי' חננאל ז"ל הכין כתב בפירוש דיליה ואנן נמי חיישינן להו ואכתי לא עבידנא בה עובדא. ולהאי סברא דילן לא תימא הני מילי במלוה דמטא זימנה למגבה מקמי דלימות דומיא דניזקין הוא דאמרינן מוחזקת היא אבל היכא דמית ליה מלוה מקמי דלימטי זמנא למגבא ראויה היא דומיא דכופר אלא לא שנא מטא זמנה למגבא ולא שנא לא מטא זמנה למגבא מלוה מוחזקת היא וירית לה בעל וכתובה גביא מינה. וכי תימא מאי שנא מכופר שאני כופר הואיל ולאו בר תשלומין הוא מחיים כלל ולא עוד אלא חיוב ממון נמי ליכא מחיים דהא מיתה הוא דמחייבא ליה לכופר ומשום הכי הוה ראוי אבל מלוה כיון דעיקר חיוב ממון הא איתיה מחיים ולא עוד אלא דלענין תשלומין נמי בר תשלומין מחיים היא דהא אילו הויא ליה מלוה בחיים עד דמטי זימנה למגבא הוה משתלם ליה אף על גב דמית ליה מקמי דלימטי זמניה למיגבא מוחזקת היא ובעל ירית לה וכתובה גביא מינה. ואם תאמר והא מעשה דסבתא דאף על גב דאילו שכיבא סבתא בחיי ברתא הויא זכיא ברתא בהנהו נכסי וכיון דשכיבא בחיי סבתא אמרינן דראוי הוה ולא ירית לה בעל הכי נמי לענין מלוה אף על גב דאילו מטא זימנה למיגבא בחיי דמלוה הוה גבי לה כיון דשכיב מקמי דלמטי זמנה למיגבה תהוה ראוי ההוא נמי לא דמי דאילו התם כיון דבתרה לירתאי קאמר ואי קדמא סבתא וזבינא זבינה זביני אשתכח דבחיי סבתא לית לה לברתא זכייה בהנהו נכסי כלל כדבררינן לעיל אבל הכא לענין מלוה אף על גב דאכתי לא מטא זימנה למיגבא לענין תשלומין בלחוד הוא דלא מטא זימנה אבל עיקר חיוב ממון מיהא הא איתיה מחיים דהא מעיקר זמן ההלואה אשתעבדו להו נכסי. כללא דמילתא להאי סברא דילן לענין ירושת הבעל וכתובת אשה לא אמרי' ראוי אלא במאי דליכא זכייה מחיים בההוא ממון כלל כגון כופר דלא משתלם אלא לאחר מיתה וכגון ירושה שנפלה לו ליורש בקבר דלא זכה בה מחיים כלל וכגון מעשה דסבתא דלא הוה לה לברתא זכייה בהנהו נכסי כלל אבל מלוה דעיקר חיוב ממון הא איתיה מחיים דהא ודאי ממונא דמלוה הוא ומעיקר זמן המלוה אשתעבדו להו נכסי דלוה בההיא מלוה לא מיבעיא היכא דמטא זמנה בחיי מלוה למגבא ולא גבייה דהא ודאי מוחזקת היא אלא אף על גב דלא מטא זמנה למגבא אלא בתר דשכיב מלוה כיון דעיקר חיוב ממון הא איתיה מחיים ומעיקר זמן המלוה אשתעבדו ליה נכסי דלוה בההיא הלואה ולא עוד אפילו לענין תשלומין נמי בר תשלומין מחיים הוא דהא אילו הוה בחיים עד דמטי זמנה למגבא הוה משתלם לה מוחזקת היא ובעל ירית לה וכתובה גביא מיניה. אלא מיהו מסתברא לן דדוקא מלוה בשטר דאיכא שעבוד נכסי דקא משתעבדי נכסי (דיליה) [דלוה] מחיים אבל מלוה על פה דליכא שעבוד נכסי אי מטי זמנה למגבא מחיים הויא מוחזקת דילפי' לה מניזקין דאשה דתני' אין האשה נותנת ליורשיה ואוקימנא בגרושה טעמא דגרושה הא לא גרושה בעל ירית לה ואף על גב דכמלוה על פה היא ואי לא מטא זימנה מחיים כיון דליכא שעבוד נכסי ואי קדים ליה וזבין זביניה זביני הא ליכא זכייה מחיים והוה ליה ראוי ולא מוחזק. והא דאמרינן לענין בכור דאינו נוטל פי שנים במלוה כלל ולא מפלגינן בין היכא דמטא זמנה למגבא מחיים להיכא דלא מטא זמנא למגבא דוקא מלוה דליתיא משכנתא אבל מלוה דאיתא משכנתא בהא נמי איכא לאפלוגי בה לאידך גיסא דאי מטא זמנה למגבא מחיים הויא כמלוה גרידתא בלי משכנתא ואין הבכור נוטל בה פי שנים ואי לא מטא זמנה למגבא מחיים אלא לאחר מיתה כיון דבעידנא דמית אכתי לא מטא זמנה ואי בעי בעל קרקע לסלוקי אכתי לא הוה יכיל למיסלקיה עד משלם זמניה כקרקע דמי והבכור נוטל בה פי שנים דילפינן לה להאי מילתא מההיא דגרסינן באיזהו נשך [ב"מ ס"ז ע"ב] אמר רב פפא האי משכנתא באתרא דמסלקי אין ב"ח גובה ממנה ואין הבכור נוטל בה פי שנים ושביעית משמטת' ובאתרא דלא מסלקי בעל חוב גובה ממנה והבכור נוטל בה פי שנים ואין שביעית משמטתה אלמא כיון דלא מסלקי עד משלם שני משכנתא כיון דלא מטא זמניה לסלוקי קרקע הוא ולא מלוה ובכור נוטל בה פי שנים. [ה"נ כיון דאכתי לא מטא זימניה למיגבא ואי בעי בעל קרקע לסלוקיה לא מצי מסליק ליה עד מישלם זימניה כמה דלא מטא זימנא למיגבא ולאסתלוקי קרקע האוי ולאו מלוה והבכור נוטל בה פי שנים].
<h2>דף נב:</h2>
[ב"ב קכ"ג ע"ב] הא קמ"ל דמוחכרת ומושכרת דומיא דרועה בעפר. דלא יהבי לה מזוני ושבחא דאית בה שבחא דממילא הוא אבל אי יהבו לה אחים מזוני שבחא דאתי מחמת הוצאה דאחים הוא ולא שקיל בה פי שנים. ומני רבי היא דאמר שבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהן בכור נוטל בו פי שנים אבל לרבנן אפי' שבחא דממילא לא שקיל פי שנים והא דאמר בכור נוטל פי שנים בשבח לא תימא משום דסבירא ליה בכור נוטל פי שנים בראוי כבמוחזק אלא משום דסבירא ליה דשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהן מוחזק הוה ולא ראוי הואיל וגוף הנכסים הוה ליה ברשותא דאב מחיים אבל מידי דהוה ודאי ראוי כגון שמת האב בחיי אבי האב דלא זכה בהו בנכסים מחיים אי נמי כגון כופר שאין משתלם אלא לאחר מיתה דהוה ליה ראוי דכולי עלמא אין הבכור נוטל בו פי שנים משום דאין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק תדע דגרסינן בפרק שור שנגח [ב"ק מ"ב ע"ב] אין האשה נותנת ליורשיה ואוקמה רבה בגרושה ואמרינן ולוקמה מר כדאית ליה ומר כדאית ליה דאמר מר רבה גבו קרקע יש לו גבו מעות אין לו וכו' ומהדרינן הני מילי לטעמייהו דבני מערבא דסבירא להו כרבנן פירש דסבירא להו לענין בכור דכל מידי דלא אתא לרשותא דאב מחיים לא שקיל ביה פי שנים וראוי הוא ולא מוחזק דמתנה קרייה רחמנא וקסברי לענין מלוה דשקיל בה פי שנים דכמאן דגביא ואתיא לידיה מחיים דמי. (ועוד) [ועל] האי טעמא דידהו [הוא] דפליגי רבה ורב נחמן בין גבו קרקע לגבו מעות אבל בעלמא כלומר לענין ירושת בעל כר' עבדינן דאמר לענין בכור דכל מאי דזכה ביה אב מחיים אף על גב דלא אתא לידיה ולא אתא לרשותיה מוחזק הוה ולא בעינן למימר לענין מלוה דכמאן דגביא דמיא כי היכי דניפלוג בה בין גבו קרקע לגבו מעות אלא אף על גב דליתא כמאן דגביא דמיא כיון דסבירא ליה דכל מידי דזכה ביה אב מחיים אף על גב דלא אתא לידיה ולא אתא לרשותיה מוחזק הוה מלוה נמי אף על גב דלא גביא וליתא כמאן דגביא ולא מטיא לידיה כיון דמחיים זכה בה מוחזקת היא ולהכי איצטריך רבה ור"נ לההיא דתני' בענין הכה את האשה ויצאו ילדיה אין האשה נותנת ליורשיה לאוקמה בגרושה, הא למדת דטעמא דרבי הכא לאו משום דסבירא ליה בכור נוטל בראוי כבמוחזק הוא אלא משום דסבירא ליה שבח ששבחו נכסי' הואיל ונכסי' גופייהו ברשותי' הוה אף על גב דשבח לא אתא לידיה מוחזק הוה ולענין מלוה נמי כיון דמחיים זכה בה אע"ג דלא גביא וליתא כמאן דגביא ולא אתיא לידיה מחיים מוחזקת הויא.
[ב"ב קכ"ד ע"א] אמר רב פפא דיקלא ואלים ממילא או ארעא דהות בימי אבוהון מצולה דלא חזיא לזריעה ואסקא השתא שירטון דאתכשרה לזריעה. כלומר יבשו המים שהיו עולים בה והעלתה עפר ונעשית שדה ראויה לזריעה כ"ע לא פליגי דשקיל בה פי שנים דלאו ראויה היא אלא מוחזקת דהא דיקלא הוה בחיי אבוהון ומרבה בעלמא הוא דרבה ולענין ארעא נמי ארעא הות בחיי אבוהון ואתכשורי בעלמא הוא דאתכשרו כי פליגי בחפירה כו'. פי' שהיו הזרעים בחיי אביו קטנים בלי שיצמחו בהם השבלים. [שהן נקרין עדיין שחת לאחר מיתת אביהן הצמיחו בהן השבלים. וכן שלופאפי והוו תמרי על זה הדרך]. ר' סבר כיון דהאי שבחא לאו מחמת הוצאת אחים הות אלא ממילא דה"ל ממונא דאביהם אף על גב דבחיי אבוהון לא הוו שבלי כלל והשתא הוא דאשתני והוו [שבלי] שקיל בה פי שנים משום דמוחזק הוי הואיל ואיתיה לגופיה ברשותיה דאביו מחיים ורבנן סברי אף על גב דהאי שבחא ממילא הוא דה"ל ממונא דאבוהון כיון דבחיי אבוהון לא הוו שבלי והשתא הוא דאשתני [והוו שבלי] הוו ראוי ואין הבכור נוטל פי שנים בראוי כבמוחזק.
[ב"ב קל"ט ע"א] הא דקתני הבכורה. פיר' דקי"ל האחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל וקמ"ל השתא דבחלק בכורה מיהא יורש הוי ולאו לוקח והינו טעמא דשאני חלק בכורה מחלק פשוט משום דקא שקלי אחין כנגדו והוו להו כלוקחין זה מזה אבל חלק בכורה דלא שקלי אחין כנגדו יורש הוי ביה ולאו לוקח דהא לא שקלי אחין כנגדו כי היכי דניהוי כדמים ומיקרי לוקח.
[ב"ב ק' ע"ב] המוכר מקום לחבירו לעשות לו קבר וכן המקבל מקום מחבירו לעשות לו קבר וכו'. פיר' קברי ארץ ישראל מערות היו חקוקין בסלע והיו חוקקין בכל מערה כוכין בשלש רוחותיה ופיהן של כוכין פתוחין למערה והיו חוקקין ויוצאין לחוץ המערה והיו מכניסין את הארון של מת בתוך הכוך וטחין את פיו. והיה מנהג כל אחד ואחד שהיה חוקק לעצמו מערה וחוקק בה כוכין על הסדר הזה והיו מוכנין כדי שיקבר בהן הוא ובני ביתו וקורין לכל מערה ומערה קבר. והינו דגרסינן המוכר קברו ודרך קברו מקום מעמדו ובית הספידו באין בני משפחה וקוברין אותו בעל כרחו משום פגם משפחה וכול'.
<h2>דף נג.</h2>
[ב"ב ק"ב ע"ב] המקדיש שדהו בשנת היובל כו'. פירוש בשעת שהיובל נוהג היו שם נקעים עמוקים עשרה כו' פירוש אלא לוקח אותם בלי פדיון ומאי דקתני בשעה שיובל נוהג משום דהאי דינא דנותן בזרע חומר שעורים ליתא אלא בזמן שבית המקדש קיים אבל אם הקדיש בזמן שאין בית המקדש קיים שאינה שעת היובל ואף על פי שאינו רשאי דהא תנן [בכורות נ"ג ע"א] אין מקדישין ואין מעריכין ואין מחרימין בזמן הזה אפילו הכי אם הקדיש בפי' לבדק הבית שהיא קדושת דמים ויש לו פדיון כשהוא פודה אינו פודה אותו אלא בשווהו ומוסיף חומש בין הקדש שדה בין זולתה וכיון שאין בית המקדש קיים כדי שיהא שם בדק הבית מוליך הנאה לים המלח ואם הקדיש בפירוש למזבח בהמה תעקר לפי שהיא קדושת הגוף ואין לה פדיון מעות וכסות וכלים יוליכם או דמיהם לים המלח שאף ע"פ שקדושת מזבח קדושת הגוף הוא ואין לה פדיון מעות כסות וכלים כיון שאין ראוין למזבח כשהקדישן לדמיהן הקדישן הילכך יש להם פדיון ויוליך דמיהם לים המלח כדקתני בהדיא ואם הקדיש מן הערך או החרים בהמה תעקר מעות כו' ואף על גב דקיימא לן [ב"מ נ"ז ע"א] הקדש שוה מנה שחללו על ש"פ מחולל התם דיעבד כי קאמרינן אנן לכתחלה. והאי דאמרינן מוליך הנאה לים המלח הני מילי היכא דהקדיש בפירוש קדושת הגוף או לבד"ה אבל אם הקדיש סתם כיון שאין לנו עכשיו בית המקדש סתם הקדש בזה"ז לבתי כנסיות הוא או לעניים. ואקשינן ואמאי ליקדשו הני נקעים באנפי נפשייהו וליבעי פדיון ואוקימנא דבנקעים מלאים מים עסקינן דלא בני זריעה נינהו דומיא דסלעים אבל אי ליתנהו מלאים מים כיון דבני זריעה נינהו מקדשי באנפי נפשייהו ובעו פדיון.
